בילי לוי

משהו שמצאתי משיטוטי במיי ספייס.... רוק-גירל בפוטנציה:
בילי לוי

הופעת הההשקה החגיגית של הסינגל החדש של בילי לוי, קבעה שיא חדש בעיכובים


"ערבוב סגנונות מרשים...מיקס מעניין של 50%
ANNE CLARK ,
עוד 20% קים גורדון - והיתר מתפרס בין אוונגרד שנות השביעים לשמונים ניו-יורקי"


..."בילי לוי בהופעתה ה מ צ ו י נ ת . במדי דיילת קרקע אדומים נתנה הופעה מקורית ומענינת... המבטא המוזר שאימצה לעצמה, הסטייל האייטיזי ההזוי והמתגרה שבשירתה , ונפח הסליטר קיני הפופי שבעבודה של הלהקה..."
מתוך:

פסטיבל אלטרנטיבי בליזארד17

ז'יז'ק על "הילדים של מחר"- Zizek on 'Children of Men'

הפילוסוף סלבוי ז'יזק כתב מאמר על הסרט
children of men



ציטוטים נבחרים:

If the terrorists are ready to wreck this world for love of the other, our warriors on terror are ready to wreck their own democratic world out of hatred for the Muslim other.
==

Today’s predominant mode of politics is a politics of fear, a defense against potential victimization or harassment: fear of immigrants, fear of crime, fear of godless sexual depravity, fear of the excessive State itself (with too high taxation), fear of ecological catastrophies, fear of harassment (which is why Political Correctness is the exemplary liberal form of the politics of fear). Such a politics always relies on the frightening rallying of frightened men. The big event in Europe in the early 2006 was that the anti-immigration politics “went mainstream”: they finally cut the umbilical link that connected them to the far Right fringe parties. From France to Germany, from Austria to Holland, in the new spirit of pride at one’s cultural and historical identity, the main parties now find it acceptable to stress that the immigrants are guests who have to accommodate themselves to the cultural values that define the host society – it is “our country, love it or leave it.”
==

In a typical Hollywood sci-fi, the future world may be full of unheard-of objects and inventions, but even the cyborgs interact exactly the way we do – or, rather, did in old Hollywood melodramas and action movies. In The Children of Men, there are no new gadgets, London is exactly the same as it is now, only more so – Cuaron merely brought out its latent poetic and social potentials: the greyness and decay of the littered suburbs, the omni-presence of video-surveillance… The film reminds us that, of all strange things we can imagine, the weirdest is reality itself. Hegel remarked long ago that a portrait of a person resembles it more than this person itself. The Children of Men is a science-fiction of our present itself.

It is 2027, with the human race rendered infertile - the earth’s youngest inhabitant, born 18 years ago, was just killed in Buenos Aires. The UK lives in a permanent state of emergency, anti-terrorist quads chasing illegal immigrants, the state power administering the dwindling population which vegetates in sterile hedonism. Are these two features – hedonist permissiveness plus new forms of social apartheid and control based on fear – not what our societies are about? Here comes Cuaron’s stroke of a genius – as he put it in one of his interviews: “Many of the stories of the future involve something like ‘Big Brother,’ but I think that’s a 20th-century view of tyranny. The tyranny happening now is taking new disguises — the tyranny of the 21st century is called ‘democracy’.” This is why the rulers of his world are not grey and uniformed Orwellian “totalitarian” bureaucrats, but enlightened democratic administrators, cultured, each with his or her own “life style.” When the hero visits an ex-friend, now a top government official, to gain a special permit for a refugee, we enter something like a Manhattan upper-class gay couple loft, the informally dressed official with his crippled partner at the table.

Children of Men is obviously not a film about infertility as a biological problem. The infertility Cuaron’s film is about was diagnosed long ago by Friedrich Nietzsche, when he perceived how Western civilization is moving in the direction of the Last Man, an apathetic creature with no great passion or commitment: unable to dream, tired of life, he takes no risks, seeking only comfort and security, an expression of tolerance with one another: “A little poison now and then: that makes for pleasant dreams. And much poison at the end for a pleasant death. They have their little pleasures for the day, and their little pleasures for the night, but they have a regard for health. ‘We have discovered happiness,’ - say the Last Men, and they blink.”

בבל- (הסרט) Babel

האתר הרשמי של בבל
הבקרוב של בבל


לדעתי בבל הוא הסרט הכי טוב והכי חשוב של השנה האחרונה. הוא סרט שמעודד הבנה של הקשרים הגלובליים החברתיים שקימיים בעולם שלנו כיום. הוא סרט רגיש, מורכב, מקורי, כתוב טוב מותח ויפה בצורה אסטטית.

אינוריטו, הבמאי, הוא אחד הבמאים האהובים עלי ביותר בזכות סרט המופת שלו "אהבה נושכת"
"Amores Perros" שעוד לא פגשתי את האדם שהמלצתי לו עליו ולא חשב שזה אחד מהסרטים הטובים והחזקים שיש. מומלץ בחום.

בתוך פריז....והלברינת' של פאן

אתמול ראיתי: "בתוך פריז"

סרט יפה ומומלץ. על דכאון, משפחה ואהבה. אבל מצחיק קליל עמוק וכייפי.

שלשום ראיתי: הלברינת' של פאן. קצת פנטזיה. הרבה אימה בריאליזם היסטורי. קצת גרפיקה. קצת אפלה. קצת פיות. קצת מוסר השכל.
רע לא היה. החברה שלי התכווצה בכסא לידי ואני שיחקתי אותה קשוחה. חוץ מכמה קטעים שגם אני כיסיתי את העיינים. למרבה הפלא דווקא בשני הקטעים שכללו מחטים שאמורים לרפא... ולא בכל אחד מהקטעים שבהם הרסו, עינו והתעללו בבני אדם. הממ.
זה סרט שהוא חלק מהטרילוגיה הלא רשמית של "בבל" (סרט ענק) ו"children of men" (סרט מוצלח).
אם הלבירינת' של פאן הוא העבר, בבל הוא ההווה ו- children of men הוא העתיד.
בכל מקרה יש בזה הרבה מאוד שחור. ופה ושם ניצוצות תקווה.

טלויזיה?!

[כתבה שחברה שלי כתבה]

דור האין-TV
זה לא שאנחנו לא רוצים לראות תוכניות – זה שאנחנו לא רוצים לראות אותן בטלוויזיה. לפחות לא במבנה הנוכחי שלה

פסטיבל אלטרנטיבי בליזארד17

המוזיקה:

מסכים מילה במילה עם סיסי.
מאד מפתה להגיד "בילי לוי כוסית", אז אני פשוט אגיד ואוריד את זה מהחזה שלי.
היא יכולה ללמד משהו על כישוף את סימה וקנין. והיא מודעת לזה, אין ספק.
אתגרה רבות, והקהל, ללא ספק, הופנט. הדבר החכם בהופעה שלה היה השימוש המושכל בכלי הנגינה באופן שלא יצר עיסה קקופונית שמזכירים בוטלגים מתוך הקהל. יאמי יאמי אינדיד.
מהאאוטפיט דרך המימיקה ועד לשייקינג בוטס, יש לה את זה ביג טיים.
גו רוקבילי.

2. בילי - היה מהמם! איזה ערבוב סגנונות מרשים - כל הכבוד! אני שמעתי שם מיקס מעניין של 50% ANNE CLARK , עוד 20% קים גורדון - והיתר מתפרס בין אוונגרד שנות השביעים לשמונים ניו-יורקי - כל הכבוד בילי!! מאוד לא ישראלי - וזו מחמאה.

ב. המוזיקה

התחילה כמסיבת כיתה מוזרה וככל שזרימת האנשים החלה מאסיבית יותר כך העינינים הלכו והשתפרו, כשאת התפנית החלה בילי לוי בהופעתה ה מ צ ו י נ ת . במדי דיילת קרקע אדומים נתנה הופעה מקורית ומענינת , שהאמת הפתיעה אותי לגמרי. המבטא המוזר שאימצה לעצמה, הסטייל האייטיזי ההזוי והמתגרה שבשירתה , ונפח הסליטר קיני הפופי שבעבודה של הלהקה , רק עשו לנו יאמי יאמי מחכים לרליסים שלכם !!!!! ההופעה הקצרה שלכם היתה מאתגרת במיוחד, סאונד החדר
ישב עליכם בונבוניירה. הריר שנשפך לנו היה מדבק , כולם מסביב מלמלו פצצה של הופעה.

פסטיבל אלטרנטיבי בליזארד17

חופש

פריחת ההייטק בארץ, יחסי ציבור בארה"ב וסינים

קראתי כאן שהפריחה בתעשיית ההייטק בארץ רק הולכת וגדלה והשוק מחפש עוד עובדים. ואח"כ קראתי כתבה אחרת באותו אתר, שמדברת על הצורך הגדל גם בעובדי "צווארון כחול" בתחום הבניין, טיהור פסולת ושפכים, תיקוני מזגנים, מעליות ורכבות, וגם נגרים.

חשבתי לי מה הקשר בין השניים, והקשר בין המגזר הערבי והעובדים הזרים והעבודות הללו? מי נמצא במעמד של ההיי-טק ומי לא? ואיזה עוד תעשיות פורחות בארץ? אני יכולה לחשוב על כמה כמו אולי התעשייה הצבאית והרפואית. התקשורת זו גם תעשייה פורחת בארץ אבל היא מכוונת כלפי פנים.

בעל חברה עצמאית גדולה לשיווק ויחצנות בניו יורק, האדם שאחראי על קמפיין tickle me Elmo בארה"ב, נתן לי איזו עצה שלשום שאני אמסור כנראה לאלו מבני עמי שעוסקים בהייטק, או שאולי הוא פשוט אמר לי את זה כי זה כל מה שהמלה ישראל הביאה לו לראש חוץ מפיגועים-הוא אמר ,בקיצור, שהוא סבור שאין להייטק הישראלי פלטפורמה טובה של יחסי ציבור בארהב ושזה פיספוס, בעיקר לנוכח העובדה שישראלים לא יוצאים טוב כשהם מתקשרים עם תרבויות הנימוס הגבוה/או ההדחקה. אכן, ישנם הבדלי תרבויות, ויש קורסים לאנשי עסקים כיצד להתמודד עם הפער הזה.

הוא נתן לי דוגמה שהתקשרו אליו מחברה ישראלית בשם קומפי (מכירים?) שעושה טכנולוגיה לילדים, והגישה של מי שדיבר איתו היתה מאוד ישירה, בצורה שלא ישבה לו טוב. כי התרבות של ישראלים, כפי שהרבה אמריקאים מרגישים אותה היא מאוד ישירה ואגרסיבית וזה לא מוצא חן בעינהם בדרכ.

מסקנה- אם באמת אין פלטפורמה טובה של יחצנות בארהב להייטק הפורח בארץ אז זה פוטנציאל יזמות לפתח את זה או להציע שירותים שמציעים יחצנות כזו. יש יתרון כאן למי שמבין איך אמריקאים רוצים שידברו איתם (ראו: כאלו הם צמר-גפן) ויכול ליצור קשר בין היצרנים בישראל והצרכנים או יצרנים אחרים בארהב.

והנה כתבה באותו נושא על סינים.

ציטוט:

"מכון הייצוא פתח קורס חדש ליזמים ישראלים הרוצים לפרוץ אל הענק הסיני. בקורס לומדים לא רק על המצב בשוק הסיני אלא גם על הקודים התרבותיים, גינוני הנימוס הנדרשים, מה מותר ומה אסור להגיד, וכמה חשובה שפת הגוף. "הסינים אינם סלחניים לטעויות", אומרת מדריכת הקורס, "הם רבים יותר, אז אנחנו צריכים לקבל את הכללים שלהם"

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני כבר אמרתי לאח שלי שהוא צריך ללמוד סינית, בגלל שהוא צעיר יותר יש לו יתרון. הוא התחיל ללמוד עם תוכנה שהוא אומר שהיא די טובה אז אני אשים לזה קישור אח"כ או משהו. אם מישהו רוצה.

רדיו ישראלי באינטרנט

כל מי שרוצה לשמוע רדיו ישראלי משום מה

אפשר לעשות את זה דרך המחשב בקלות ובנוחות

בלוגים שנונים

הנה שתי המלצות שקיבלתי מדורה לבלוגרים איכותיים:

הפנקס הפתוח

החיים בהיר

.והנה הבלוג של אוהד שעורר בי השראה לפתוח בלוג משלי

מנשר לאמנות- בית ספר גבוה ומרכז תרבות

"מנשר לאמנות- בית ספר גבוה ומרכז תרבות:
בית הספר מנשר לאמנות הינו מרכז לימודים ומרכז תרבותי פעיל, חי, תוסס ופתוח במרכז תל אביב שמטרותיו הן לימוד והפצה של תחומי הקולנוע, אנימציה, עיצוב, צילום, ציור, רישום, פיסול, וכתיבה (פרוזה ושירה, עיתונות, תסריטאות).
מנשר לאמנות הינו בית ספר שמקדם חקירה וחיפוש של שפות חדשות, שיתוף פעולה בין תחומי היצירה והלימוד השונים, ועשייה אישית ומשותפת המכוונת למעורבות חברתית, ציבורית ופוליטית. עקרונות אלו באים לידי ביטוי במערכת לימודים מתקדמת, המשלבת סדנאות יצירה מצוידות באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, קורסים עיוניים הבוחנים את ההיבטים ההיסטוריים והתיאורטיים של לימודי האמנות, הנחיה צמודה לעבודת היצירה המעשית, וביקורת בונה. כמו כן מתקיימים במנשר קורסים בין תחומיים, סדנאות מיוחדות, סדנאות אמן, ושילובים בין מחלקתיים."

ומויקיפדיה:

בית ספר מנשר לאמנות הינו בית ספר גבוה ומרכז תרבות הממוקם במרכז תל אביב. הוא עוסק בלימוד והפצה של תחומי הקולנוע, האמנויות החזותיות והכתיבה, חקירה וחיפוש של שפות חדשות, שיתוף פעולה בין תחומי היצירה והלימוד השונים ועשייה מתוך מעורבות חברתית וציבורית.
המקום כולל גם גלריה לאמנות עכשווית, אולם הקרנות ובית קפה. במקום נערכים סימפוזיונים , דיונים על תערוכות ואירועים שונים הפתוחים לקהל הרחב. מחלקות הלימוד הקיימות: קולנוע, צילום, אנימציה, עיצוב גרפי, אמנות פלסטית וכתיבה. בית הספר מעניק תואר ראשון בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה.

.שמעתי מערן על מינשר , ביצפר גבוה לאמנות ומרכז תרבותי- כך הסתבר לי מהאתר. ומערן הבנתי שמורים ותלמידים רבים מקאמרה אובסקורה, לאחר פירוקה, עברו לשםהאתר נראה לי מרשים ומרושם ראשוני די קינאתי במי שלומד שם, אחותי שלומדת עכשיו תאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל-אביב ורוצה ללמוד כתיבה יוצרת שנה הבאה- נראה לי שזה מקום שיתאים לה יותר.

אני לא חושבת שאוניבסיטת תל אביב היא מרכז תרבותי. יש שם הרבה אינדיבידואליזציה וניכור, למרות שבכל זאת כיףאולי אני טועה, אבל בכל מקרה, מינשר נראה לי מקום יותר פרקטי מאוניברסיטת תל-אביב ומקום שאפשר להשיג בו יותר מקצועית אולי, אם מעוניין להיות בתחומי האמנות, היצירה והחברה. אבל אני אשאל את אלו ממכרי שלמדו קולנוע בתל אביב וייתכן שיחלקו עלי.

כשראיתי את האתר נזכרתי שפעם שקלתי את האפשרות להיות מעצבת גרפית וניסיתי להתקבל לתואר בתקשורת חזותית בבצלאל, ולא הלך. אבל יצא לי ללמוד רישום אקדמי בזכות זה לפחות וזה כישור שאני שמחה שיש לי עכשיו.

לעומת זאת התקבלתי לספרות וסוציולוגיה, ושקלתי גם פילוסופיה או פסיכולוגיה. והלכתי בסוף על ספרות אנגלית וסוציולוגיה. כי רציתי בין היתר להיות סופרת והיה נראה לי שזו דרך לשפר את האנגלית (שהיא שפה יותר בינלאומית מאשר עברית ולכן קהל הקוראים הפוטנציאלי גדול ומגוון יותר) תוך כדי למידת ספרות "גבוהה" של התרבות המערבית, ומבחינת סוציולוגיה, פשוט רציתי ללמוד אנתרופולוגיה כי חשבתי שזה המדע על המין האנושי ורציתי לדעת כמה שיותר על המין הזהובארץ אנתרופולוגיה זה לא תחום מפותח למדי, כנראה זה קשור להיסטוריה הקולוניאלית, ומחוסר תקציב סוציולוגיה ואנתרופולוגיה בארץ מאוחדים למחלקה אחת. כשהייתי קוראת ספרי מופת תמיד התפעלתי מהידע וההבנה של הסופר לגבי החברה שהוא או היא נמצאים בה... ורציתי להשיג את הידע הזה. פסיכולוגיה נראה היה לי כמשהו יותר על הפרט ופחות על היסטוריה וחברה ותרבות, אני לא יודעת עד כמה זה נכון, אבל זה לא משך אותי. וגם חשבתי שפסיכולוגיה מתמקד בבעיות של תפקוד נפשי ובבעיות של פרטים, ואותי יותר עניין הנושא של ההיסטוריה האנושית, והקשר בין ביולוגיה לבני האדם וטכנולוגיה ותרבות וקפיטליזם וכו. כי אם אלוהים לא ברא את העולם ואת היצורים שבתוכו, אז מה בעצם הלך שם, ומה הקשר בין ה"טבע" לבין בני האדם....טוב, ואז לומדים באוניבסיטה ש"טבע" זה בעצם קונספט שמובנה תרבותית. שאין הפרדה של ממש בין מה שהוא טבע ומה שהוא לא... הדברים הרבה יותר מורכבים.

כשלא התקבלתי לבצלאל אז התאכזבתי, אבל בפנים איפשהו הרגשתי שזה לא היה באמת בשבילי כי אם לעצב זה אומר להתעסק בעיקר עם צבעים, צורות, שטח, קומפוזיציה, וליצור אסטטיקה שימושית, אז זה מאוד כייפי לדעתי ומעניין ומרגש, אבל אני לא חושבת שזה היה מספק את השאלות שבערו בי בנושאים של הבנת הקיום, החברה, האנושות וכולי. מצד שני זה ברור שאמנות היא מקום לחקור את הדברים הללו.....

אבל אני לא יודעת אם עיצוב פרקטי גם. עכשיו, אחרי כמעט חמש שנים של ספרות, פילוסופיה ומדעי החברה... לחשוב על זה שמישהו אשכרה יכול להתעסק עם ליצור דברים יפים ושימושיים ועם צבע ! לא בשחור לבן, ושבני אדם אחרים אשכרה יכולים להבין ולהנות מהם, אהמ, בניגוד לעבודות הרבות שיצא לי לכתוב- אז כן, זה מעורר בי קנאה.

לעבוד בצוותים וליצור פרוייקטים אמנותיים ותקשורתיים ביחד או לבד, יכול להיות מאוד קשה, ואולי לפעמים מתסכל, אבל יש בזה משהו הרבה יותר מרענן נפשית ורוחנית ובעיקר חברתית, כך נראה לי, מאשר לשבת שעות לבד ולקרוא מאמרים שתורגמו מגרמנית מלפני כמה מאות ואחכ לכתוב עליהם דברים שכמעט אף אחד לא יקרא אף פעם.

זה רק צד אחד של המטבע. זה לא כל הסיפור. אבל זה מתאר את מה שהרגשתי כשראיתי את האתר של מינשר והדרך שלא the road not taken לקחתי- אבל כמו בשיר של פרוסט, אני בתכלס לקחתי את הדרך שלי, והאמנתי, ואולי אני עדיין צריכה להאמין, שחשוב לי לפתח את ההבנה שלי על העולם מהמקום הזה. עכשיו כנראה הגיע הזמן לפתח את ההבנה הצבעונית יותר, הרועשת יותר, וזו שבה מלכלכים קצת יותר את הידיים.